<h1>שו"ת הרמב"ם — פאר הדור סימן ט"ז</h1>
<h2>דף יא:</h2>
שאלה, ילמדנו רבינו איך נהגו בזמנינו זה במעשרות בארץ ישראל ובסוריא במה שזורעים הגוים. תשובה, צריך שתדעו שהעיקר בזה הוא אם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, או אין קנין. וגם למאן דאמר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, יהיה מדרבנן, כאשר תראה בגיטין [מ"ז ע"ב]. והנה לדברי הכל יש חיוב בארץ ישראל, וכי פליגי אם הוא דרבנן או מדאורייתא. וכאשר תראה ביבמות [פ"ב ע"א], ובכתובות [כ"ה ע"א], תראה כי בזמן הזה מדרבנן, כמו שאמרו שם, על פסוק כי תבואו, ביאת כלכם ולא ביאת מקצתכם, נתברר לנו כי המעשר בזמן הזה דרבנן, והכל תלוי אם יש קנין או לא. ונראה בפירוש המשנה [גיטין פ"ד מ"ט], שהיא מדרבנן. ולא ידענו דעת חכמים שאומרים יש קנין, כמו שתראה בירושלמי [דמאי פ"ה ה"ט]. ואחר העיון, לא ינהוג בכל זמן אלא אם נאמר אין קנין לגוי, כמו שתראה בבכורות [י"א ע"ב]. ולזה יהיה מעשרות בזמן הזה דרבנן, וכמו שאמרו ביבמות [פ"ב ע"א]. ואם כן הדבר אשר יצא בשדה ישראל היום, מעשרותיו דרבנן. וזה הענין הפכו ר' יוסף בן פאלט זצ"ל באותם הקונטריסים אשר שלח לנו, ולכך תראה אומרו תמיד חייב מדאורייתא חייב מדרבנן וכו'. הנה אם תאמרו יש קנין לגוי בסוריא להפקיע מן המעשרות, כאשר אמרו בחלה [פ"ד מ"ז], ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא, רבי אליעזר מחייב פירותיהן במעשרות ושביעית, ורבן גמליאל [פוטר] וכו', עד וחזרו לנהוג כדברי רבן גמליאל. ואין חילוק בין אריס מגוי או חוכר או מקבל פירותיו, פטורין מכלום, כמו שאמרו בגיטין [מ"ג ע"ב], האריסין והחכירין ואריסי בתי אבות וגוי שמשכן שדהו לישראל אף על פי שעשה לו נימוסו פטורה מן המעשרות ומן השביעית, ולכן יהיה הדין בטבל הנקנה מן הגוים, אם היה בארץ ישראל, והיה המוכר גוי, ובידו נגמר, פטור מכלום, כמו שאמרו [בכורות י"א ע"ב], דגנך ולא דגן גוי, ואם ישראל הוא המוכר הטבל, ובידו נגמר, חייב בכל, כאילו יצא בשדה של ישראל לבד, שהמעשרות של בעלים, וצריך שיתן תרומה גדולה לכהן, וימכור ממנה תרומת מעשר, שהיא אסורה לישראל בעון מיתה נדמית לבעלים, כמו שאמרו ז"ל [חלה פ"א מ"ט]. ואם זה הטבל נקנה מהגוי בסוריא, אינו חייב שום דבר, ואפילו נגמר ביד ישראל, ואפילו חכר או שכר שדה מגוי בסוריא, וזרעה, פירותיה פטורין [חלה פ"ב מ"ז]. ואם יקנה שדה זרועה מן הגוי, השדה עם הפירות שצמחו בה, אם אותם הפירות לא הביאו שליש, והביאו שליש ביד ישראל, חייב לעשר, ואם הביאו שליש ביד הגוי פטור. ושם אמרו בגיטין [מ"ז ע"א], ישראל שלקח שדה מיד הגוי בסוריא, וחזר ומכרה, משהביאה שליש חייבת במעשר, שכבר נתחייבה, דהיינו אם חזר ישראל ולקח השדה עם פירותיה מן הגוי, הרי היא חייבת, מפני שכבר הביאה שליש ביד ישראל תחלה, והרי היא עתה עם הקרקע, ביד ישראל. וזה גם כן תמצא בסוף מסכת מעשרות [פ"ה מ"ה], שם נאמר, הלוקח שדה ירק בסוריא, עד שלא באו לעונת המעשרות חייב, משבאו לעונת המעשרות פטור, ולוקח כדרכו והולך. רבי יהודה אומר אף ישכור פועלים ללקט. אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים, בזמן שקנה קרקע, אבל בזמן שלא קנה קרקע, אף עד שלא באו לעונת המעשרות פטור. ואמרו בירושלמי [שם ה"ב], אמר רבי אבון, איתא דרבן שמעון בן גמליאל בשיטת רבן גמליאל זקנו, דתנינן תמן [חלה פ"ד מ"ז], ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא, רבי אלעזר מחייב בפירותיהן במעשרות ובשביעית, ורבן גמליאל פוטר. נראה שלא יתחייב ישראל במעשרות בסוריא במה שיקנה מן הגוים, אלא אם כן קנה קרקע עם הפירות, והוא שלא באו לעונת המעשרות. וזה הכל אליבא דרבן שמעון בן גמליאל, שנראה בתלמוד שהוא הולך בשיטת זקנו, פסקו כאן ההלכה כזקנו, כמו שאמרו במשנה [שם], נהגו כרבן גמליאל. וממה שכתבנו תבין שחיוב המעשר הוא תלוי גם כן בחילוק המקומות, ולזה פירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ, פטורין מכלום, כמו שאמרו [במדבר ט"ו], אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבין, ובחוצה לארץ פטורין, ופירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין, וכל שכן פירות סוריא. ויתברר לך זה במסכת חלה [פ"ב מ"א]. ופירות ארץ ישראל שיצאו לסוריא, חייבין במעשרות מדבריהם. והוא אומרם [דמאי פ"ו מי"א], המוכר פירות בסוריא, ואמר משל ארץ ישראל הם, חייבין לעשר. וכאשר הבננו זה ויסדנוהו על מתכונתו, ראיתי דברי ר' יוסף ז"ל, שהפכה במה שפירש לכם, ומאחר שביררנו מכל המקומות בדין המעשרות, שכל תרומה ומעשר בזמן הזה דרבנן, בארץ ישראל ובכל מקום שהחזיקו עולי בבל, ואפילו בשדה ישראל עצמה, מפני שקדושה ראשונה בטלה, וקדושה שניה לא חייבה אותם, שהיו ביאת מקצתם, כמו שאמרו ביבמות שם [פ"ב ע"א]. ואין צריך לומר בסוריא, שעיקר המעשרות שם דרבנן. ומחיבורינו הגדול יפורש לכם כל אלו הדינין. וכתב משה.
